אשר אהבתי מאת סירי הוסטוודט הוצאת מודן

A PLEA FOR EROS BY SIRI HUSTVEDT

PICADOR

שני הספרים נכתבו על ידי סירי הוסטוודט. " אשר אהבתי" תורגם לעברית -PLEA FOR EROS עדיין לא וחבל, קודם קראתי את "אשר אהבתי" התלהבתי מאוד, הסתקרנתי, וחיפשתי עוד ספרים שנכתבו על ידה.

למזלי הספר שנמצא במלאי חנות הספרים היה ספר זה, A PLEA FOR EROS או בתרגום חפשי שלי "תחינה לארוס".

"אשר אהבתי" מסופר מפיו של גבר, מפיו של לאו הרצברג היסטוריון של אומנות המסתכל אחורה- על 25 שנים של חברות בין שתי משפחות . משפחתו של לאו ומשפחתו של ביל וכסלר הצייר, חברו הטוב ביותר.

הם גרים זה ליד זה בסוהו, ניו-יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט. לשניהם בנים הגדלים יחדיו אבל כל אחד מהם יזכה לגורל שונה. אשתו של לאו, אריקה היא מרצה באוניברסיטה, אשתו של ביל כותבת ספר על

בעיות אכילה וטוענת שבעצם בעיות האכילה של היום הן המקבילה של ההיסטריה הנשית מהמאה ה-19 - אותה הגברת בשינויי אדרת .

חברות שכזו בין 2 משפחות היא אינטנסיבית, אינטימית וחושפת את הקורא לתיאור מרתק אודות נישואין, פרדות, בגידות, אמהות,אבהות, יחסי הורים -ילדים, חברות בין גברים ובין נשים והרבה על חשיבותה של מערכת משפחתית יציבה

סירי הוסטוודט מיטיבה לתאר את העולם האכזר של העיר ניו- יורק, במיוחד את סצנת הצעירים של שנות השמונים חוויה שלוזה בבדידות, סמים וזהויות מזויפות גם הזירה האמנותית שהתקיימה שם זוכה לביקורת נוקבת מצד המחברת כולם כאחד גלריות אומנים גלריסטים סוחרים לקוחות - לא יוצאים זכאים מבית משפטה

לאוהבי הרכילות הספרותית סירי הוסטוודט היא אשתו של הסופר פאול אוסטר הם גרים בברוקלין ויש להם בת משותפת. הוסטווטד זכתה לביקורת נוקבת על העובדה שספרה "אשר אהבתי" מבוסס

על סיפורו האישי של דניאל אוסטר בנו של בעלה מנישואיו הראשונים לסופרת לידיה דיוויס, מבקריה טענו שהספר חשף עובדות ביוגרפיות מביכות ושימש כבמה להתחשבנות עם אשתו לשעבר ובנו של אוסטר-דניאל אוסטר הסתבך עם החוק כשהיה בן עשרים, נשפט לחמש שנים על תנאי אחרי שהודה בגניבה של 3000$ מגופתו של סוחר סמים שנרצח, לא כל כך ברןר מה בדיוק קרה באותו הערב.נכון הוא שהספר "אשר אהבתי" מדבר על מערכת יחסים טעונה בין אומן, אשתו לשעבר משוררת קרה בנם הבעייתי, שברון לבו של האב ועוד פרטים חופפים להיסטוריה האישית של משפחת אוסטר, אך אין לראות בהם פרטים נחותים המפחיתים מערכו של ספר זה, הרומן אמנם נכבתב מהבטן אך בהחלט עומד באמות מידה ספרותיות גבוהות. הספר השני מורכב מ-12 מסות שנכתבו מ1995 עד 2004 - למרות הפורמט השונה הוא מדבר באותה השפה של "אשר אהבתי".זהו קובץ אישי שמדבר על ילדותה במיניסוטה על נורבגיה, משם באו הוריה ושם גם התגוררה במשך כמה שנים, על פגישתם של הוסטווטד ופאול אוסטר כשלמדה בניו יורק, על הצדדים הנשיים והגבריים שלה

,היא כותבת על גבריות ונשיות- " בשעות הערות שלי אני אשה אבל לפעמים בתוך חלומותי אני גבר"...על מהותו של הארוס הניזון ממרחק וגבולות- יחסי קירבה ושיגרה הם האויבים שלו. מסה אחרת בשם "תמצית סיפורו של העצמי הפצוע" מתחילה בתאור לידתה המוקדמת של סירי הסטוודט.כשבועיים שכבה באינקובטור וברוח של אותם ימים לא נגעו או ליטפו אותה- מי שהיתה פג. למעשה היא נותקה והופרדה מאמה ומכל מגע אנושי אחר מיד עם היוולדה. פרדה זו היא בעצם ליבתו של הספר אשר אהבתי", מקורו של העצמי הפצוע המסה הפותחת את הקובץ הזה נקראת בשם יונדר המילון מתרגם את המונח כך: ההוא זה ששם כיוון מסויים - זוהי גם המסה האהובה עלי ביותר, אולי בגלל שהיא מדברת

על דברים שאני מכירה באופן אישי.על טבעה הגמיש והפלאי של השפה, טבעם של מקומות ושפות בתוך חיינו, ועל חווייתו של המהגר.סירי הוסטוודט יודעת מה זה לחיות בין מקומות ובין שפות גם אבא שלה מבין זאת לכן כשהוא שואל את בתו לפשר המילה יונדר והיא עונה "שם" הוא טוען ומסביר לה שיונדר זה לא כאן ולא שם, יונדר

נמצא באיזשהו מקום באמצע בין ה"כאן" וה"שם" - אביה שנולד באמריקה למשפחת מהגרים מנורבגיה דיבר אתם נורבגית והאנגלית שלו התנגנה במבטא זר...

ואם מכנים מקום זה בשם אזור ביניים אזי הוסטוודט בעצם ניזונה מאזור זה, בהמשך המסה , היא כותבת, מעולם אינך יכול למצוא את עצמך ב"יונדר" כי ברגע שמגיעים אליו - ברגע שמגיעים ל"שם" הוא הופך ל"כאן" מתפוגג ועובר לתוך אזור מדומיין...

מילים אשר זזות, מילים גמישות, מרגשות אותה כמו מקומות. מה שנפלא זה לא כל כך בלהיות במקום כמו שלא להיות בו, כיצד מקומות חיים בנפשנו או בדמיון שלנו.

למעשה אזורים מנטליים אלה ממפים את חיינו הפנימיים בעושר רב ומרופפים את הגבולות הגאוגרפים הקיימים במציאות . מפתה של הוסטוודט היתה בשני אזורים במיניסוטה ובנורבגיה (מאוחר יותר עברה לניו יורק).

נורבגיה היתה רחוקה מעבר לאוקיינוס ומינסוטה הייתה המקום המידי שהיה חלק מהחיים היומיומיים.

היא דברה נורבגית לפני שידעה אנגלית, הנורבגית נשארה בה כשפת ילדותה שפה של חיבה, אוכל ושירים. אחרי שלמדה אנגלית בגיל צעיר שכחה את הנורבגית אך השפה חזרה אליה כשחזרה לביקור בשנת 1959-

"הייתי אז בת 4 שכחתי שוב את האנגלית וכאשר חזרתי למיניסוטה חזרתי לדבר אנגלית והנורבגית כאילו נשכחה"... "למרות שהשפה הפכה להיות רדומה היא חייה בתוך ביתנו, הורי דיברו נורבגית ומילים כמו סינור, נקניק,

לעשות פיפי, מילים שהיו שייכות לעולם האינטימי שלי ושל אחיותי נשארו תמיד בשפה הנורבגית". כשהיתה בת 12 נסע אביה לשבתון בנורבגיה ואז חזרה אליה השפה לתמיד.

אם השפה היא הסימן הכי מובהק של מקום היא טוענת, אז אולי ההיסטוריה של שכחה וזכירה נעוצה בניסיונו של כל מהגר- היא מגלמת באופן מיניאטורי את המתח הקיים אצל כל מהגר בין ה:כאן" "לשם" - כל מי שחיי בין ארצות לשפות

מכיר את הדינמיקה הזאת אפילו אם גדלים במקום אחד אבל ההורים עדיין שייכים שפתית ומנטלית למקום אחר.

ואולי כל היונדר הזה הוא בעצם שם נוסף לאותו אזור ביניים עליו מדבר ווינקוט - מרחב ששם למעשה מתרחשים כל התהליכים היצירתיים הכי פורים שלנו - מן ממלכת דמיון שלא ממש נמצאת כאן ולא ממש שם.