אשר אהבתי מאת סירי הוסטוודט הוצאת מודן

A PLEA FOR EROS BY SIRI HUSTVEDT

PICADOR

שני הספרים נכתבו על ידי סירי הוסטוודט. " אשר אהבתי" תורגם לעברית -PLEA FOR EROS עדיין לא וחבל, קודם קראתי את "אשר אהבתי" התלהבתי מאוד, הסתקרנתי, וחיפשתי עוד ספרים שנכתבו על ידה.

למזלי הספר שנמצא במלאי חנות הספרים היה ספר זה, A PLEA FOR EROS או בתרגום חפשי שלי "תחינה לארוס".

"אשר אהבתי" מסופר מפיו של גבר, מפיו של לאו הרצברג היסטוריון של אומנות המסתכל אחורה- על 25 שנים של חברות בין שתי משפחות . משפחתו של לאו ומשפחתו של ביל וכסלר הצייר, חברו הטוב ביותר.

הם גרים זה ליד זה בסוהו, ניו-יורק ומבלים את הקיצים בוורמונט. לשניהם בנים הגדלים יחדיו אבל כל אחד מהם יזכה לגורל שונה. אשתו של לאו, אריקה היא מרצה באוניברסיטה, אשתו של ביל כותבת ספר על

בעיות אכילה וטוענת שבעצם בעיות האכילה של היום הן המקבילה של ההיסטריה הנשית מהמאה ה-19 - אותה הגברת בשינויי אדרת .

חברות שכזו בין 2 משפחות היא אינטנסיבית, אינטימית וחושפת את הקורא לתיאור מרתק אודות נישואין, פרדות, בגידות, אמהות,אבהות, יחסי הורים -ילדים, חברות בין גברים ובין נשים והרבה על חשיבותה של מערכת משפחתית יציבה

סירי הוסטוודט מיטיבה לתאר את העולם האכזר של העיר ניו- יורק, במיוחד את סצנת הצעירים של שנות השמונים חוויה שלוזה בבדידות, סמים וזהויות מזויפות גם הזירה האמנותית שהתקיימה שם זוכה לביקורת נוקבת מצד המחברת כולם כאחד גלריות אומנים גלריסטים סוחרים לקוחות - לא יוצאים זכאים מבית משפטה

לאוהבי הרכילות הספרותית סירי הוסטוודט היא אשתו של הסופר פאול אוסטר הם גרים בברוקלין ויש להם בת משותפת. הוסטווטד זכתה לביקורת נוקבת על העובדה שספרה "אשר אהבתי" מבוסס

על סיפורו האישי של דניאל אוסטר בנו של בעלה מנישואיו הראשונים לסופרת לידיה דיוויס, מבקריה טענו שהספר חשף עובדות ביוגרפיות מביכות ושימש כבמה להתחשבנות עם אשתו לשעבר ובנו של אוסטר-דניאל אוסטר הסתבך עם החוק כשהיה בן עשרים, נשפט לחמש שנים על תנאי אחרי שהודה בגניבה של 3000$ מגופתו של סוחר סמים שנרצח, לא כל כך ברןר מה בדיוק קרה באותו הערב.נכון הוא שהספר "אשר אהבתי" מדבר על מערכת יחסים טעונה בין אומן, אשתו לשעבר משוררת קרה בנם הבעייתי, שברון לבו של האב ועוד פרטים חופפים להיסטוריה האישית של משפחת אוסטר, אך אין לראות בהם פרטים נחותים המפחיתים מערכו של ספר זה, הרומן אמנם נכבתב מהבטן אך בהחלט עומד באמות מידה ספרותיות גבוהות. הספר השני מורכב מ-12 מסות שנכתבו מ1995 עד 2004 - למרות הפורמט השונה הוא מדבר באותה השפה של "אשר אהבתי".זהו קובץ אישי שמדבר על ילדותה במיניסוטה על נורבגיה, משם באו הוריה ושם גם התגוררה במשך כמה שנים, על פגישתם של הוסטווטד ופאול אוסטר כשלמדה בניו יורק, על הצדדים הנשיים והגבריים שלה

,היא כותבת על גבריות ונשיות- " בשעות הערות שלי אני אשה אבל לפעמים בתוך חלומותי אני גבר"...על מהותו של הארוס הניזון ממרחק וגבולות- יחסי קירבה ושיגרה הם האויבים שלו. מסה אחרת בשם "תמצית סיפורו של העצמי הפצוע" מתחילה בתאור לידתה המוקדמת של סירי הסטוודט.כשבועיים שכבה באינקובטור וברוח של אותם ימים לא נגעו או ליטפו אותה- מי שהיתה פג. למעשה היא נותקה והופרדה מאמה ומכל מגע אנושי אחר מיד עם היוולדה. פרדה זו היא בעצם ליבתו של הספר אשר אהבתי", מקורו של העצמי הפצוע המסה הפותחת את הקובץ הזה נקראת בשם יונדר המילון מתרגם את המונח כך: ההוא זה ששם כיוון מסויים - זוהי גם המסה האהובה עלי ביותר, אולי בגלל שהיא מדברת

על דברים שאני מכירה באופן אישי.על טבעה הגמיש והפלאי של השפה, טבעם של מקומות ושפות בתוך חיינו, ועל חווייתו של המהגר.סירי הוסטוודט יודעת מה זה לחיות בין מקומות ובין שפות גם אבא שלה מבין זאת לכן כשהוא שואל את בתו לפשר המילה יונדר והיא עונה "שם" הוא טוען ומסביר לה שיונדר זה לא כאן ולא שם, יונדר

נמצא באיזשהו מקום באמצע בין ה"כאן" וה"שם" - אביה שנולד באמריקה למשפחת מהגרים מנורבגיה דיבר אתם נורבגית והאנגלית שלו התנגנה במבטא זר...

ואם מכנים מקום זה בשם אזור ביניים אזי הוסטוודט בעצם ניזונה מאזור זה, בהמשך המסה , היא כותבת, מעולם אינך יכול למצוא את עצמך ב"יונדר" כי ברגע שמגיעים אליו - ברגע שמגיעים ל"שם" הוא הופך ל"כאן" מתפוגג ועובר לתוך אזור מדומיין...

מילים אשר זזות, מילים גמישות, מרגשות אותה כמו מקומות. מה שנפלא זה לא כל כך בלהיות במקום כמו שלא להיות בו, כיצד מקומות חיים בנפשנו או בדמיון שלנו.

למעשה אזורים מנטליים אלה ממפים את חיינו הפנימיים בעושר רב ומרופפים את הגבולות הגאוגרפים הקיימים במציאות . מפתה של הוסטוודט היתה בשני אזורים במיניסוטה ובנורבגיה (מאוחר יותר עברה לניו יורק).

נורבגיה היתה רחוקה מעבר לאוקיינוס ומינסוטה הייתה המקום המידי שהיה חלק מהחיים היומיומיים.

היא דברה נורבגית לפני שידעה אנגלית, הנורבגית נשארה בה כשפת ילדותה שפה של חיבה, אוכל ושירים. אחרי שלמדה אנגלית בגיל צעיר שכחה את הנורבגית אך השפה חזרה אליה כשחזרה לביקור בשנת 1959-

"הייתי אז בת 4 שכחתי שוב את האנגלית וכאשר חזרתי למיניסוטה חזרתי לדבר אנגלית והנורבגית כאילו נשכחה"... "למרות שהשפה הפכה להיות רדומה היא חייה בתוך ביתנו, הורי דיברו נורבגית ומילים כמו סינור, נקניק,

לעשות פיפי, מילים שהיו שייכות לעולם האינטימי שלי ושל אחיותי נשארו תמיד בשפה הנורבגית". כשהיתה בת 12 נסע אביה לשבתון בנורבגיה ואז חזרה אליה השפה לתמיד.

אם השפה היא הסימן הכי מובהק של מקום היא טוענת, אז אולי ההיסטוריה של שכחה וזכירה נעוצה בניסיונו של כל מהגר- היא מגלמת באופן מיניאטורי את המתח הקיים אצל כל מהגר בין ה:כאן" "לשם" - כל מי שחיי בין ארצות לשפות

מכיר את הדינמיקה הזאת אפילו אם גדלים במקום אחד אבל ההורים עדיין שייכים שפתית ומנטלית למקום אחר.

ואולי כל היונדר הזה הוא בעצם שם נוסף לאותו אזור ביניים עליו מדבר ווינקוט - מרחב ששם למעשה מתרחשים כל התהליכים היצירתיים הכי פורים שלנו - מן ממלכת דמיון שלא ממש נמצאת כאן ולא ממש שם.

הכנות לנדידה מאת רווה שגיא

ראיון עם הסופר

את הספר הכנות לנדידה אהבתי מאוד קראתי אותו בלהיטות – אומנם להיטות קצת מוזרה, מצד אחד משתוקקת לדעת את הקורה הלאה בסיפור ומצד שני נתקלת בקושי של קריאה ברצף בגלל האינטנסיביות הרבה של החומרים ממנו בנוי הספר. מה שריכך את התהליך היתה העובדה שבתוך גוף הסיפור שזורה נובלה נוספת (המשתמשת גם בגופן אחר) המפיגה את עוצמתו של הסיפור המרכזי.

הספר הוא קצר אך כמו שרונית מטלון כותבת עליו "פרוזה מיוחדת צלילות ונחישות סגנונית קול נקי ונדיר".

הסיפור המרכזי סובב סביב המספר או גיבור הספר המתמודד עם חייו בהווה ובאותה עת הוא מתבונן באלבום חייו, לשם הוא צולל לעתים כמעט טובע.

הוא מתבונן במערכת יחסיו עם אביו- הצפר וצלם- החולה בטרשת נפוצה, במעורבותו במחלת אביו עד כדי אובססיה, ביחסיו עם סבו שהתאבד, אמו המרוחקת, סבתו המקרבת וגם סוגר חשבון עם הקיבוץ בו גדל.

הנובלה הנוספת עוסקת בזקן הקיבוץ אברם, מערכת יחסיו עם משפחתו האישית (בנו אישתו) ועם משפחתו הקולקטיבית דהיינו הקיבוץ והאידאולוגיות שלו המתפוררות עם חלוף השנים.

את רווה שגיא פגשתי ממש במקרה – בתולעת ספרים – החלטנו להיפגש ולדבר קצת על הספר. לא רציתי שזה יהיה ראיון רגיל לכן גם לא הכנתי שאלות קונקרטיות המצפות לתשובות מסוג זה. המפגש היה יותר משאלות ותשובות שיחה על הספר בה אני זרקתי קצת הרהורים, כן לפעמים גם שאלות, ורווה סיפר בתגובה.

היה מאוד כיף ונוח לשוחח אתו על ספרו, שיותר ממרמז על כמה פרטים ביוגרפים חשובים בחייו.

עמוד הפותח של הסיפור הוא צילום. מי מצולם שם?

התמונה היא של סבי. לפני כמה שנים לקחתי מסבתא שלי צרור של כ-10 תמונות, קראתי את הכתוב בגב התמונות ( כמובן, רק מה שהצלחתי להבין כי חלק מהדברים נכתבו ברומנית) התמונות היו של סבא וסבתא שלי לפני עלייתם ארצה.

למעשה חיפשתי תמונות של סבי לפני התאבדותו, רציתי לגלות איזה סימן או רמז להתאבדות שתבוא מאוחר יותר.

הייתי בן ארבע עשרה שהתאבד – אני מצאתי אותו.

בשבילי הפרק הראשון של הספר הוא כמו פצצה, כאילו שאתה המחבר זרקת אותה לקורא שמאוחר יותר יתבקש לאסוף את הרסיסים. איך באמת התהווה הפרק הראשון.

הפרק הראשון היה בעצם תרגיל בסדנת כתיבה. הייתי אמור למצוא צילום ולכתוב עליו, מהתרגיל הזה בעצם צמח ספר- באותו הרגע נטשתי משהו שכתבתי במשך ארבע שנים והחלטתי שתרגיל זה יהיה תחילתו של פתיל. אהבתי את הפרק הזה כי הוא מתמקד בתמציתם ובדיוקם של דברים.

אז אולי למה שאני קוראת פצצה אתה קורא דיוק ותמצית הדברים. כמעט כמו סינופסיס. למעשה פרק זה מכיל את לוזו של הסיפור שיבוא מאוחר יותר.

נכון גם אני רואה זאת בצורה דומה, במיוחד נושאים כמו:

מערכת היחסים המשולשת בין סבא, אבא, ובן (שהוא גם מספרו של הספר- אגב, אין לו שם)

החלטתו של הבן להפסיק את השושלת "אתה בטח יודע שבגללכם אני לא רוצה ילדים. אני מוכן להקריב את עצמי על מזבח הפחדנות כדי לקטוע את שרשרת הדנ"א הזאת של הרס עצמי" (עמוד,8)

מחלתו של האב בטרשת נפוצה ומעורבותו של הבן במחלת אביו.

עולם הצפרות של האב – "חיות אתה דווקא אוהב, במיוחד ציפורים. התעלמת מאתנו, אבל מעולם לא החמצת ציוץ או רפרוף של כנף. ידעת להגיד בדיוק איזו ציפור עומדת עכשיו על העץ שמחוץ לחלון בלי להסתכל, הכרת את כל הקולות" (עמוד, 9)

עולם הצילום

נוכחותה הנפקדת של האם "זוכר את הפעם ההיא שאימא נסעה והיית חייב לקחת אותי אתך לצילומים" (עמוד,9)

בוא נדבר קצת על מערכת הזמנים של הספר. בתחילת הקריאה הייתה לי תחושה קצת מבולבלת של מתי בעצם קורים הדברים ולמי. אך ברגע שסיימתי את הקריאה נעלמה תחושת הבלבול לחלוטין – הכל היה בהיר הדוק מאוד ולא צף. איך זה קרה?

החומרים של הספר היו מוכנים בראשי כארבע שנים כך שהסדר של הדברים (עבורי) היה מאוד ברור.

מבחינה טכנית החלטתי לכתוב מתוך ההווה של שעת הכתיבה. לדוגמה מזג האוויר המתואר בספר היה באמת מזג האוויר ששרר בחוץ בשעת הכתיבה – ממנו הלכתי לזיכרונות. לכן לכאורה זה נראה שאין סדר לזיכרונות. הטריגר היה תמיד ההווה, ולא סדר כרונולוגי של חייו והתבגרותו של הגיבור. בערך כמו פזל שבסוף הראה את התמונה השלמה אותה רק אני ידעתי.

הספר יותר מנוגע באומנות הצילום. רציתי מאוד שנדבר על כך, אתה הבאת את הספר של רולאן בארת "מחשבות על הצילום" ספר אותו קראתי גם אני, אך במחשבה נוספת אנחנו מחליטים על זניחת הרעיון של דיון פילוסופי בנושא, פוחדים מהתפזרות יתר. אני מבקשת שתדבר על נושא הצילום כפי שהוא מתבטא בספר עצמו.

כמו שכבר הזכרנו, תחילתו של הספר בצילום. צילומו של הסב.

בנו של הסב הוא צלם. נכון הוא שהוא מצלם ציפורים כחלק מעבודתו כדי לתעדם, אך יש לו גם תקופות אחרות אמנותיות וניסיוניות יותר כמו צילומי חלקי גופו, כמו שהמספר מוסר לקורא "צילמת את הגוף שלך בעדשת מקרו לתקריבים. חתיכות עור. אני חושב שזה חלק מעורף שלך עם הקמטים והשערות. אני מנית שצילמת את התמונות בעזרת חצובה, הן ברורות וחדות. זה, אני חושב שזה המרפק המחוספס עם קשקשים של עור מת, נראה קצת כמו לטאה או נחש."(עמוד 124)

הבן (המספר) לומד על אביו דרך התמונות " ופעם כשחיטטתי לך במגירות מצאת תמונות של נשים ערומות שצילמת הכרתי אותן. אחות של ילד שלמד איתי, ומישהי שעבדה אתך, אימא של ילד אחר מהכיתה. יכולתי לנחש שהסיפורים עליך נכונים. היית ציפור משונה, קוקייה המטילה את ביציה בקנים של זרים. כשהסתובבתי עמדת מאחורי, לקחת את התמונות מידי וסגרת את המגירה. אמרת שמה שאימא שלי לא נותנת לך אתה מקבל במקומות אחרים". (עמוד 14) .

שפתו של המספר היא שפה צילומית התיאורים מאוד ויזואליים. כאילו שלוקחים נוף והופכים אותו למשפט. "מעל ההרים של רמת-מנשה נבלעת השמש בעננים. אורות היישובים הסמוכים מכפילים את עצמם על קו המים המצחינים. אני מניע את המכונית וממהר לשוב. לא הייתי רוצה להיות כאן בחושך לבד".(עמוד 37).

התקשור של האבא לעולם אינו וורבלי- לא דרך מילים- אלא דרך עדשתה של המצלמה, הבן שחובר לאביו במסע צילומיו גם הוא, לומד את "השיטה", ואף מכונן את מערכת יחסיו עם האב דרך עולם זה של צילום, הסרטה, והעתקה .

מה זה בעצם תקשור דרך עדשה?

זה כמו להגיד אני לא אקטיבי עומד מהצד מתבונן בוחן את המציאות שמסביבי ורק אז מחליט.

זהו סוג של תקשורת שהועברה מהאב לבן, סוג של התבוננות. אני במסיבה עומד בצד ומסתכל – אמנם בצד אך מעורב במה שקורה.

ראייה צילומית שכזאת היא גישה קצת פסיבית שלא מתערבת יותר מדי בסביבה, כמו צלמי הקרב. הם לא משתתפים אמתיים במלחמה הקיימת סביבם אבל מתבוננים מהצד ומתעדים אותה.

רק בסוף הספר מניח "הצלם" את מצלמתו ועוזר לפצועים – הבן לוקח כמעט חוטף את אביו על גבו מבית החולים אנחנו הקוראים לא יודעים לאן אבל הגיע הזמן שלו של הבן לפעול.

אני רוצה לצטט את קטע החטיפה של האב מהספר. הוא באמת מזכיר לי קצת את הסיפורים ההרואיים המלחמתיים בקטע של הצלת הפצוע.

"אני בוחר נתיבים חשוכים בדרכים עקיפות לחניה ומשאיר אותך בסמוך למדרגות. אני רץ להביא את המכונית, משאיר את המנוע פועל ואת הדלת פתוחה. אני משעין את הגוף שלך על כתפי, סוחב אותך במדרגות. מתי נעשית קל כל כך?

אני מושיב אותך במושב האחורי. הגוף שלך נאנח כשאני קושר סביבו את חגורת הבטיחות. אני מוריד את החלוק, מנגב את הזיעה והגשם מהפנים שלי ושלך וזורק אותו לשיחים. אנחנו מתקרבים למחסום בשער והוא מתרומם. השומר יושב ורואה טלוויזיה, החלונות של הבוטקה מכוסים אדים והוא אפילו לא מסתכל.

אני לוחץ על הגז, לא חזק מדי, פונה בכיוון הירידה הגדולה ואז מצמיד את הדוושה לרצפה. אנחנו שוב ברנו ארבע שלך, חופשיים כמו ציפור, נוסקים אל העמק".

אמנם האפרוח מגן על הציפור אבל בכל זאת נראה לי שהמשפט הלקוח "ממקבת" של "שקספיר" מתאים כאן לציטוט:

"הקטנטנה בצפרים, תלחם ינשוף על אפרוחיה שבקן"

כאן גם בחר רווה שגיא לסיים את ספרו. לא יכול להיות יפה מזה.

שם הספר הוא "הכנות לנדידה" למה?

כוונת השם היא בעצם הכנתו של האב (החולה בטרשת נפוצה) למעבר – לבית סיעוד או למוות.

זהו למעשה מצב של נדידה . או הכנות לנדידה. כמו כן הבן מוצא עצמו מתרוצץ אפילו נודד כל הזמן בין ביתו שלו ברמת גן לביתו של האב בקיבוץ. וכמובן גם נדידת הזיכרונות שהיא תוצאה ישירה למה שקורה לבן בהווה. כל סיטואציה עכשווית מחזירה אותו לזיכרון מהילדות הוא נודד בין הזיכרונות.

אצל הציפורים ההכנות לנדידה מתבטאות על ידי אכילה מרובה, "הן נכנסות לכושר" ומתארגנות בלהקה.

רווה שאביו האמתי הוא גם צפר מספר לי שכילד הוא גדל לפי לוח שנה שונה משאר הילדים. לוח השנה שלו התווה על ידי זמן נדידת הציפורים. כמו אצל אביו האביב התחיל במשפחתם כבר בתחילת פברואר לפי עונת נדידתם של הציפורים. אצל שאר חבריו חגיגת האביב התחילה רק בפסח.

בתוך הספר שזורה נובלה בשם עונת מעבר מהי עונת מעבר מאין לקוח שם זה?

הנובלה היא בעצם אתנחתא בין הפרקים המאוד אינטנסיביים. כמו עונת מעבר שקצת מרככת את בואה של העונה הבאה הסוערת יותר. כך גם כאן ריכוך לפני הפרק הבא הסוער יותר.

חוץ מזה כתבתי את הספר בסוף ספטמבר שהוא חודש מעבר ואז גם שמעתי את צרוף המילים (בהקשר לאופנה)- שממש צלצל מצוין, אהבתי את צירוף המילים ומזה באה בחירת השם.

הספר מציע יותר מביקורת- ואגב בהומור רב- על המבנה החברתי של הקיבוץ ממזכיר הקיבוץ דרך הוועדות השונות שמתפקדות קצת כמו משטרה אני לוקחת את החרות לספר על כך מנקודת ראותו של המספר.

מזכיר הקיבוץ-שאינו חביב במיוחד על המספר- דמות כמעט מיטית בהיסטוריה הקיבוצית מתואר כך : " מזווית העין אני מבחין בדמות הקרבה לעברי, מזכיר הקיבוץ בא לבדוק את השטח. מישהו בטח ראה אותי בגינה ולא ידע מי אני. הוא מזהה אותי ושואל מה שלומך ומה שלומי בחוסר עניין, סוקר את הגינה והבית שאולי יתפנה בקרוב. הוא מסוג הגברים שהתחת שלהם הולך וגדל ככול שהם מזדקנים, במקום להצטמק, עודף אסטרוגן, אני חושב לעצמי" (עמוד 35).

או בעמוד 45 " הגיעו אלי היום חברי ועדת אבלות וכלולות נכנסו, התיישבו, שתו קפה שבישלתי להם, דפדפו בספרים, הביטו באוסף החרבות והסכינים ולבסוף שאלו מה ארצה שיכינו. את הארון אתה יודע, בונים כאן בנגרייה. לא משהו מיוחד, עץ סנדוויץ' אם זה באמת מעניין אותך. בעניין הכיבוד נצטרך הערכה של כמות האנשים שאתה חושב שיגיעו".......

גם וועדת הסמים נכנסת לאקשן היא יוצרת קשר עם האימא שמתקשרת מייד למספר ואומרת שהוועדה התקשרה אליה ואומרים שהם יודעים מה שהוא עושה שם בבית – השכנים התלוננו על הריח.

רווה נולד ב- 1972 וגדל בקיבוץ גבת. מה אתה מרגיש שאתה מבקר בקיבוץ בו גדלת?

שאני חוזר לקיבוץ אני לא חוזר לבית פרטי שלי או לחיק משפחה. אני חוזר למן הוויה קולקטיבית ששייכת לכל הקיבוץ. בנוסף, יש תחושה שהאנשים מסתכלים עלי כמו הילד המופרע, זה שבגיל 14, מצא את סבו המת בא לבקר, מראה את עצמו.

ושוב אני לובש את תחפושת הילד המופרע שתלויה בשער הקיבוץ .

איך התייחסו הוריך לספר?

אבא שלי מאוד דאג לאימאג' שלו ואמי קיבלה זאת כיצירה ספרותית . למרות שבחיים היא מאוד רגישה לענייני תדמית דומה לאימא בספר.

היכן הוא הצד הנשי של הספר?

הצד הנשי לא דומיננטי להפך במקומות רבים יש לו תפקיד מרכך – למשל הסבתא החמה שכל הזמן דואגת לאוכל או מציעה לבן נכדה לטבול את כפות רגליו בקערת המים אותה היא מכינה לעצמה.

גם דמותה של אשתו השתקנית של אברם (מהנובלה השזורה בספור המרכזי) מעידה על הרבה רכות ואינטימיות.

עטיפתו של הספר מזכירה תשליל. נגטיב של נוצה או כנף ציפור עליו יושב או מתלבש פס נייר נוסף, מעין חגורה שעליה תמונה צבעונית של התשליל לאחר פיתוחה.

בעת קניית הספר לא זיהיתי את פשר הכריכה, הדבר התחוור לי תוך כדי קריאתו ושימת הדברים בקונטקס המתאים. ממש כמו בכל צילום אחר- הוא מובן רק במקום אליו הוא שייך. אהבתי את העטיפה בשל הדקורטיביות שבה עכשיו אוהבת אותה בגלל הסיפור אותו היא עוטפת .

סטפן צוויג סופר, ביוגרף ומתרגם היה כבר מפורסם בתקופתו שנות העשרים והשלושים- ספריו תורגמו לשפות רבות והוא נהנה מפופולריות רבה.

הוא נולד בווינה בן למשפחה יהודיה אמידה, למד באוסטריה וגרמניה ובשנת 1913 עבר לגור בזלצבורג, אך לפני כן טייל רבות בעולם. הוא בקר באפריקה, צפון ומרכז אמריקה, הודו ורוסיה -

בין חבריו היו גורקי, רילקה, רודן וטוסקניני.

צוויג חיי בזלצבורג כ- 20 שנה (שם גם נשא לאשה את אשתו הראשונה) אחר כך עבר לציריך. עוד בהיותו בזלצבורג חשש שרדיפות היהודים על ידי היטלר היו מכוונות אליו אישית

ומעולם לא החלים מפרנויה זאת - מאוחר יותר גורש ללונדון ושם בשנת 1938 כתב את הספר הזה. סיפור אהבה שחור ומדכא המוכיח את בקיאותו של צוויג בתורת פרויד (אותו הכיר באופן אישי)

הכל יש כאן בסיפור הזה תשוקה אובססיה ואשמה .

בשנת 1940 עבר לברזיל התגרש מאשתו הראשונה והתחתן עם שרלוט אלטמן מזכירתו, בשנת 1942 הוא מתאבד.

אנטון סגן צעיר בחיל הפרשים האוסטרו הונגרי, גיבור הספר ומספרו, מוצב בעיירה קטנה שם הוא מתיידד עם משפחתו של העשיר המקומי.

אבא, בת נכה בת 17 המרותקת לכסא גלגלים, רופא המטפל בה ובת משפחה הם הגיבורים הראשיים, גם חבריו אנשי הצבא ומפקדו מהווים חלק חשוב בהתרחשות ובמיוחד

הקודים החברתיים שהיו כל כך אופייניים לתקופה זו ערב מלחמת העולם הראשונה .

הבת הצעירה והנכה מתאהבת בקצין הצעיר אהבה אובססיבית כמעט רודנית, למעשה היא משעבדת את האחר על ידי אהבתה המוגזמת - אנטון מגיב לצרכיה מתוך רגשות אשמה ורחמים,

מאוחר יותר הוא מתחרט אינו עומד בפני הלחץ החברתי ונוטש אותה. החלטה שתביא לתוצאות הרות גורל.

כמעט כמו ארכאולוג של הנפש חושף צוויג בספר זה את הדינמיקות הפועלות ביחסים בין גבר לאשה, את זרע-האנוכיות הנמצא בכל מערכת יחסים, אובססיות, אשמה, פנטזיות,

רחמים ודילמות מוסריות רבות אחרות .

קיים גם דיון נרחב אודות שני סוגים של רחמים האחד פחדן רגשני שאינו אלא קוצר רוחו של הלב, אחד רצונו, להשתחרר כמה שמהר יותר מן ההשפעה הבלתי נעימה של סבל האחר.

רחמים שאינם אלא הגנה בפני סבלו של הזולת. ואילו הסוג השני הוא סוג של רחמים לא רגשני, החלטה נחושה, סבלנות וסובלנות

למרות העובדה שהספר הזה מספר סיפור אישי הנסוב סביב 4 דמויות מרכזיות הדילמות הן אוניברסליות שכולנו נתקלים בהם -אז ועכשיו- לכן, למרות השפה הקצת ארכאית (ותודה לניצה בן-ארי עבור התרגום הנפלא) והתקופהההיסטורית של טרום מלחמת העולם הראשונה הספר הזה עדיין מאוד רלוונטי, הסיפור הזה יכול להתרחש בכל מקום ובכל תקופה.

רות אלמוג כתבה ב"הארץ" ("האיש שהתגעגע בן עדן על הגיהינום"13-4-07 ):

"צוויג חיי בשלוש עולמות: כילד ואיש צעיר היה שייך למונרכיה ההבסורגית, שהתגלמה בבית הוריו בווינה; בתקופת בין המלחמות חיי בזלצבורג, ואחר כך באה תקופת הגלות בלונדון, בארצות הברית ובברזיל.

אבל מולדתו האמתית היתה הכתיבה"...

"שליטי ואדוני"' מאת טהמינה דוראני הוצאת כנרת.

"שליטי ואדוני" נקרא כמסמך או כתעודה אישית ולא כפרוזה, כך גם הוא נבחן עבורי, ובתור שכזה בהחלט שווה לקרוא אותו. הספר נכתב בשפה ישירה בלתי מקושטת, קצת רזה, אך בהחלט לא שדופה . זהו סיפורה האישי של המינה הנשזר ביחד עם סיפורה החברתי והמדיני של פקיסטן המודרנית המתהווה אחרי 1947.

ואולי כאן המקום להזכיר כי פקיסטן אמנם מקבלת את עצמאותה מעול הבריטים בשנה זאת, אך בנוסף היא נפרדת מהודו ומאששת את הווייתה כמדינה מוסלמית. פקיסטן ידעה בעבר תהפוכות רבות. שליטים רבים אחזו באזור- איראנים, יוונים, שבטי ההונים, אפגנים, הודים, וכמובן השלטון הבריטי שארך כ- 99 שנים משנת 1848 ועד עצמאותה. למרות כינונה כמדינה עצמאית יש לציין שהיא ממוקמת גאוגרפית בלבו של אזור חסר מנוחה מבחינה חברתית ומדינית. הקונפליקטים הקשורים ביחסיה עם הודו בעיות כמו: קשמיר, בנגלדש, ומלחמת האזרחים באפגניסטן, ממשיכות לפעפע לתוך תוכה של המדינה הצעירה ולזעזע אותה.

טהמינה נולדה למשפחה השייכת לעילית הפקיסטנית. משפחתה אמידה, אמנם מוסלמית, אך מחקה את אורח החיים של האנגלים שלטיהם הקודמים.

טהמינה נטמעת בתוך מערכת משפחתית בה האם היא דומיננטית, המתייחסת לבנותיה ברודנות ובחוסר שוויון. הפרד ומשול היא משנתה הסדורה. טהמינה נמצאת בקטגוריה של הלא מועדפת, בעיקר בגלל צבע עורה הכהה. מסתבר שבחברה הפקיסטנית יש עדיפות לנערות בעלות עור בהיר. סיכוייהן להינשא טוב יותר וזה כמובן ייעודה החשוב ביותר של האישה בחברה זו. שידוך טוב אומר את הכל, ממעמד חברתי, כלכלי, לעתיד ילדיה ואף שיפור רמת החיים של הורי הכלה.

טהמינה נשאת לבעלה הראשון כשהיא בת 16 יולדת לו בת (טניה) .בהיותה בת עשרים היא פוגשת את מוסטפה קאר המשנה את חייה לעד. היא מתאהבת בו כמו שרק צעירה בת גילה יכולה להתאהב (הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה ונשוי לשרי אשתו החמישית).

מוסטפה קאר מושל מחוז פנגאן הוא איש כריזמטי ויפה תואר. מחוזו הוא המחוז הגדול ביותר במדינה ונשלט על פני גחמותיהם של השליטים הפאודלים החולשים על שטחים עצומים ועושים בנתיניהם ככל העולה על רוחם. המחוז הוא בעל השפעה גדולה בממשל הפדרלי ולכן תפקיד המושל או השר הראשי הוא תפקיד בעל חשיבות רבה.

מוסטפה בא מרקע חברתי שונה ממשפחתה של טהמינה. משפחתו כפרית ששלטה באריסיה במשך שנים רבות, כל מנהגיהם בנויים על פי מסורת פאודלית פרימיטיבית זאת. כך גם יחסיו עם נשותיו אשה אינה יכולה להתפתח אלא בכיוון שהוא בוחר, לחשוב משמעו פשע שגורר אחריו עונש, הוא מעצב את ערכיו על פי כור היתוך ביניימי שבו מעורבים איסורים ,אמונות טפלות, ואגדות על אודות "האישה הטובה." בראש רשימת הערכים נמצא תפקידה של הרעיה. על פי המסורת הפאודלית האישה מתחייבת בכבודה לנהוג בהתאם לדרישות בעלה. האישה היא כמו "האדמה של הגבר"(עמוד111).

הפאודל אינו אוהב את "אדמתו" אלא לתועלתו האישית אם היא עקרה הוא מזניח אותה. ה"אדמה" היא עדות חיה לשלטון יוקרה וקניין.

טהמינה הצעירה ממוסטפה בשנים רבות נכנסת לגוב הארי – היא אשתו השישית, מסכת היחסים עמה אינה שונה מיחסיו עם שאר נשותיו, הוא האדון הפאודל והיא הואסל. מכות והשפלות הן מנת חלקה היומית של טהמינה " לא עובר יום ללא מכות מסיבה זו או אחרת"(עמוד110).

חייה הם חיים מפוצלים כמעט סכיזופרנים. כלפי חוץ היא עומדת לצד בעלה הבונה את עצמו פוליטית ובביתה פנימה היא עוברת מסכת השפלות וייסורים. בנוסף היא מבודדת ממשפחתה החיה בלונדון שנים רבות.

לאור המהפכה הצבאית (שבראשותו של גנרל זיאה) בורחת משפחת קאר ללונדון, שם גם חל פיוס זמני בין טהמינה לבין הוריה. מוסטפה מארגן את מפלגת הגולים למען שחרור פקיסטן ממשטר הגנרלים.

בבית הכל ממשיך כרגיל, השפלות ומכות ביחד עם המאמצים להצפינם מאחורי דלתיים סגורות דבר שעולה לטהמינה בבריאות נפשה. גם בחזיתה של המשפחה המורחבת היא לא רווה נחת, אמה ממשיכה לנהל את החצר ביד רמה ומניפולטיבית למרות שפעמים רבות בורחת טהמינה לבית אמה (מחוסר ברירה) נשאר בית זה כמשענת קנה רצוץ.

טהמינה שבינתיים ממשיכה ללדת ילדים למוסטפה, מהלכת בעולם הזה כרוח רפאים מעין "נוכחת נפקדת".

ארבע פעמים היא מנסה לעזוב אותו, שלוש פעמים חוזרת עד לפרידה הסופית והמוחלטת. אך עד שזה קורה יש הרגשה שהקורא מצטרף לטיסה מסחררת (ובחינם) במטוס ללא טייס. הבעיה היא שלטיסה מצטרפים גם 4 ילדים קטנים.

אך אם במישור הבין אישי לוקח לטהמינה הרבה זמן כדי לצאת ממסכת יחסיה החולניים עם מוסטפה הרי שיאמר לזכותה שבמישור הפוליטי היא לא מפסיקה לפעול ומעצבת את דמותה כמדינאית ולוחמת חברתית. כמו נשים אחרות באסיה בכלל ובתת היבשת ההודית בפרט, קמו נשים אמיצות שיצאו מבעד לצללים ולקחו על עצמן משימות מדיניות רבות. במרבית המקרים כניסתן למערכת הואצה בגלל מעשי אלימות ופורענויות. אינדירה גנדי, קורי אקינו, ובנזיר בוטו נכנסו לנעליהם של אביהם או אחיהן שהפסידו חייהם במערכת הפוליטית האכזרית. כך גם מאסרו של מוסטפה מאפשר לטהמינה לצאת מן הצל אל האור והיא נעשית כדבריה "חיה פוליטית". היא מארגנת במרץ רב כנסים, הפגנות, פגישות חשאיות עם גנרל רחמן יד ימינו של זיאה.

היא בתנועה מתמדת, כבר אינה הרובוט המתוכנת או אדמתו של הפאודל. היא פועלת באופן עצמאי –

נישואיה מסתיימים והיא חווה על בשרה את ההידרדרות החברתית הממתינה לאישה גרושה , טהמינה נלחמת גם על זכותה להחזיק את ילדיה וזוכה גם במאבק זה.

הספר פורסם בפקיסטן בשנת 1990 וזכה לביקורות שליליות ביותר אך איש לא הטיל ספק בנכונות העובדות. את הספר היא מסיימת ב: " באחד הימים הוא (מוסטפה) אמר לי: טהמינה, אין לך זהות משלך, עלייך להציג את עצמך כאשתו לשעבר של מוסטפה קאר. ואני לא התאפקתי ועניתי לו: מוסטפה, בקרוב יכיר אותך העולם כולו אבל ורק כבעלה לשעבר של טהמינה דוראני"

טהמינה דוראני, חייה בלונדון וממשיכה לפרסם ספרים, ולהיות פעילה למען נשות ארצה.

שערי הלבנט מאת אמין מ'אלוף

סולו מאת שמעון בלס

המצריה מאת פאוזיה אסעד

יש לי מנהג משונה אני אוהבת לקרוא ספרים שונים הדנים בנושאים דומים בדרך כלל אני קוראת אותם ברצף - אולי אפשר לקרוא לזה קריאה סדרתית ולי הקוראת הסדרתית.

יותר מפעם אחת קורה שקשה להיפרד מספר מסוים אזי מקלה על עצמי את תהליך הפרידה ועוברת לספר חדש שמזכיר את קודמו – תמיד מעדיפה להישאר באותם המקומות, ריחות, טעמים, וצלילי השפה, מנסה לספוג את תרבותם של גיבורי הספר משאלות ליבם כמיהתם והתלבטויותיהם – אולי העלילה קצת אחרת אבל המוטיבים המרכזיים חוזרים ונשנים.

כבר כמה שנים שאני מכורה לשיטה והפעם אני רוצה להמליץ על שלושה ספרים שמתאימים לפורמט הזה.

שלושת הספרים – המצריה – סולו- ושערי הלבנט הם קובץ שבהחלט ראוי לנצור אותו בסל אחד או בשפה פשוטה יותר מי שיאהב את האחד בטח ירצה לקרוא את 2 האחרים.

רעיונות כמעט זהים עוברים כחוט השני בין שלושת הספרים. שלושתם מהלכים באותה שדרה ששמה זיכרון. מתדפקים על שערי ההיסטוריה של הלבאנט. עצב ומרירות מהולים בנוסטלגיה רומנטית שלוב שתמיד מדבר אל לבו של הקורא. געגועים אל עבר מחוזות ביתם נצורים בשדה זיכרונותיהם לכל אחד יש את "הקומברה" שלו ..... אני גם משוכנעת ששלושתם אוהבים לקרוא את פרוסט.

ראוי אולי להתחיל בספרו של שמעון בלס "סולו" – ספרית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.- מבחינה כרונולוגית הספר הוא הקדום ביותר תקופת עלילתו מתרחשת ערב פרשת דרייפוס. הספר להבדיל משני האחרים נכתב בעברית על ידי סופר עברי וכפועל יוצא מטפל יותר בשאלה היהודית ובאנטישמיות ששררה בצרפת של אז.

זהו ספורו של זאק סולו העיתונאי היהודי ממוצא מצרי המוצא עצמו בלב הטלטלה שפוקדת את יהדות צרפת ערב פרשת דרייפוס. סולו הוא יהודי אך גם פטריוט מצרי הלוחם למען עצמאות ארצו מעול השליטים הזרים.

הספר מרחיב את סיפורו הפרטי של סולו ושוזר עמו את האווירה הפוליטית והמדינית של התקופה ובמיוחד האווירה האנטי יהודית של החברה הצרפתית ותגובתה הכמעט פחדנית או ליתר דיוק חוסר תגובתה של הקהילה היהודית.

יהודים רבים נמלטו באותה תקופה ממשטר הדיכוי והרדיפות ברוסיה – גלי הנמלטים משלטון הצאר נדדו מערבה ומצאו מקלט בצרפת. יהודים אלה היו שונים וקשיי קליטתם החמירו את בדלנותם הם חייו ביחד כמו בגטו דברו יידיש ויצרו מעין גטאות צפופים בדומה לגטאות ברוסיה.

חוגי הימין של צרפת מצאו בהם את דימוי היהודי הרצוי להם הזר והטפיל השומר על זהותו ורוקם מזימות אפלות . העיתון "לה קרוא" הקתולי והעיתון "לה ליבר פרול" היו חלוצי מסע ההשמצה הזה דפיהם מלאו קריקטורות ארסיות על היהודי החמסן מכוער ועקום האף – אך ראשי הקהילה היהודית נמנעו מלהגיב דבר שקומם חלק מהיהודים בצרפת.

זאק סולו עצמו הרגיש בושה בשתיקתו במיוחד כאשר בעלת הבית שלו מפטרת את הכובסת בטוענה שהיא יהודיה מלוכלכת בעלת הבית אינה יודעת שזאק הוא יהודי בגלל שמו הערבי .....

דמותו של סולו מתוארת ברומן זה מנקודת מבטו של ידיד נאמן שחלק עמו בשעותיו הטובות והקשות.

דמותו הספרותית של סולו מבוססת על דמותו של העיתונאי יעקב סנוא שישב בפריס בתקופת פרשת דרייפוס.

הספר הבא מבחינה כרונולוגית הוא ספרו של אמיל מאלוף – שערי הלבנט.

מאלוף נולד בלבנון בשנת 1949 וחיי בצרפת משנת 1976. מאלוף הוא זוכה פרס גונקור היוקרתי בפרסי הספרות בצרפת הספר תורגם לעברית על ידי שלומית הנדלסמן ויוצא לאור על ידי הוצאת כנרת.

התקופה היא בין 2 מלחמות עולם . גם כאן כמו בספר קודם סיפורו של הגיבור מסופר על ידי מישהו אחר מעין מראיין. לגבור הספר שלל זהויות - אביו תורכי מוסלמי נצר לשושלת העותומנית ואמו נוצריה וארמנית שלוב די מסובך כשלעצמו ובמיוחד שהשנה היא 1917 שנת רדיפות הארמנית על ידי התורכים. (על זה אפשר לקרוא ספר נהדר של פרנץ וורפל –" מוסה דאג").

בגלל אילוצים פוליטיים בוחרת המשפחה לגור בלבנון ושם ביתם משמש מעין מרכז תרבותי של הלבאנט שם נערכות כל הפתיחות החגיגיות -תערוכות -קונצרטים -ערבי שירה וספרות -שם גם עוצבה דמותו של אוסין – גיבור הספר.

אוסין עוזב את בירות ונוסע לליון אשר בצרפת כדי ללמוד רפואה . כעבור תקופה קצרה הוא עוזב את לימודיו ומצטרף למאקי – (המחתרת הצרפתית בהנהגתו של דה גול). במחתרת הוא פוגש צעירה יהודיה ממוצא וינאי שהוריה נספו בשואה גם היא חברה במחתרת הם מתאהבים ומאוחר יותר אף נשאים.

השנה היא 1946 וציר חייהם נע בין הבית בלבנון ובין בית דודה בחיפה דבר בהחלט אפשרי בשנים של שלטון המנדט האנגלי בארץ ישראל.

מלחמת העצמאות של ישראל משנה איזון עדין זה ומשנה את חיי גיבור הספר לעד – לא אספר יותר כי אין צורך לקלקל את המתח שבסיפור וכמובן את סופן המרתק- משהו צריך להשאיר לקוראים.

חייו של אוסין הם בעצם ראי מסע ההיסטוריה של אזורנו בתקופה אשר שסעה את המזרח התיכון- אולי לעולם ועד.

נכון הוא שהסופר חוטא בהיסחפות תיאורית של בליל דמויות. יש כאן "הורה" של יהודים ערבים נוצרים מוסלמים ארמנים תורכים צרפתים ומה לא...אבל זה בהחלט נסלח לאור העובדה שהעלילה מרתקת כמעט כמו בסיפור בלשי - צריך לקרוא עד הסוף כדי להשלים את הפאזל הצבעוני הזה – לא תצטערו ..... מבטיחה.

הספר השלישי "המצריה" נכתב על ידי פאוזיה אסעד זהו סיפורה של ליילה צעירה קופטית מצרית.

הסיפור הוא בעצם סיפור כפול סיפורה האישי של ליילה מול סיפורה של האומה המצרית המתעוררת לחיים מודרניים ושינויים חברתיים רבים.

שאלת זהותה של לילה היא המוטיב המרכזי של הספר, לילה חונכה במצרים על ברכי התרבות האנגלית והצרפתית כמו רוב הנערות הקופטיות בנות זמנה. מתוך עמוד 46 "ליילה למדה את ,תולדות צרפת. מתוך ספרים שהלכו והתעבו עם השנים, הלכו והתפשטו אט אט מתמונותיהם כדי לפנות מקום לכתיבה מלומדת וצפופה. היא למדה על פה את רשימת מחוזותיה של צרפת ואת בירותיהם. היא רכשה ידע מקיף בספרות צרפתית, משירת ימי הביניים עד אמיל זולא. היא גדלה בבורות מתוקה באשר להיסטוריה, לגאוגרפיה ולספרות של מצרים."

כך היא לומדת בילדותה על פי דרישתה המוחלטת של אמה לבכר את התרבות המערבית על פני תרבות המזרח.. המשבר הגדול חל בעת שהותה בצרפת לשם לימודים התקופה היא ערב מלחמת קדש וליילה נתקלת בבוז העמוק שרוחשים הצרפתים למצריים אז היא נשבעת להפסיק לחזר אחרי המערב ומפתחת רגשות פטריוטיות מצריות עזות עד כדי כך שהיא מפסיקה לשוחח בצרפתית ועוברת לדבר אך ורק בערבית.כמו שכותבת הסופרת (עמודים 103-102) ליילה כעסה על עצמה על שהיא מוצאת חן בעיני אנשים במרה החיוני הפריזאי כל התרבו הצרפתית שנטבעה בה דבקה לעורה כספחת. ועוד, הטינה שחשה כלפי כל דבר מערבי הייתה כזו שהיא אסרה על עצמה לבטא ולו מלה אחת בצרפתית או באנגלית ושקעה בלימודי השפה הערבית והקוראן בלהט ובנועם.

הספר רוויו תיאורים מחיי ילדותה בעיר בה גדלה – שווקי העיר הצבעונים יחסיה עם הרוכלים המקומיים עוזרות הבית ושכניה לבית. זיכרונותיה של לילה הם זיכרונותיה של פאוזיה אסעד מחברת הספר החיה בשווייץ ומתדפקת על שערי ההיסטוריה הפרטית שלה.

מחברת הספר היא סופרת ופילוסופית מצריה המתגוררת בשווייץ. הספר נכתב בצרפתית ותורגם לעברית על ידי יורם מלצר הוא יוצא לאור בהוצאת פראג והוצאת סצנה בסדרת הסהר הפורה המביאה לקוראים קולות שונים שדרכם מתגלה המצב המורכב באזורנו. קצרים אך יפים הם דבריו של אהוד יערי בפתח הספר. הוא כותב שהישראלים עסוקים מאוד במאזן הכוחות בינינו לבין הערבים , כאילו המערבולת הפנימית בצד האחר אין לה שום ערך בעיצוב הבאות. הספר הזה מאפשר לנו להציץ לתוך עולמם של המצרים ובמיוחד מנקודת תצפית של אשה מול אדנות גברית, קופטית מול רוב מוסלמי.

1

אדום עתיק

מאת גבריאלה אביגור-רותם

כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור

"אדום עתיק" ספרה החדש והמצויין של גבריאלה אביגור-רותם מספר את סיפורם של רעננה מעצבת אופנה בשנות השלושים שלה ובארי אדריכל מתוסכל המבוגר ממנה בכמה וכמה שנים.

סיפורם הוא בעצם רק חוט השדרה של ספר זה- את החוט הזה מזינה מערכת עצבים ענפה המשתרעת על פני ההיסטוריה הארץ ישראלית.

עשרה פרקים היסטוריים משובצים בספר (מ-1913 עד1921) החל מסיפורה של שרה אהרונסון, פרשת ניל"י ואנשי זכרון, דרך רחל בלובשטיין, תיאור פגישה באלכסנדריה בין דבורה בארון אירה יאן וכמה מאנשי ניל"י, פרשת חצר תל-חיי וארגון השומר, הסופרים ברנר, לואידור, חבריהם ועוד. בסופו של כל פרק היסטורי שכזה מוסיפה המחברת לטקסט הכתוב צילום רלוונטי לתקופה המסופרת.

מעניינת במיוחד ולא תמיד קל לשוטט בעקבותיה היא המערכת השפתית של הספר כל פרק מתנגן בעברית הייחודית של תקופתו ההיסטורית. מהעברית העכשווית של רעננה ובני דורה דרך העברית של סבתא צופיה (שהיא בעצם שלוב בין יידיש ערבית ועברית) שפתם של תושבי זכרון, אנשי ניל"י השפה הפיוטית של רחל, דבורה בארון, אירה יאן וה"עברית הרוסית" של טרומפלדור ששוב מתקיימת כאן בגלל העליה מרוסיה.

קריאת הספר הזה מתרחשת ברמות שונות. תלוי היכן נמצא הקורא מבחינה דורית או גילית. הקורא הוותיק יותר יחזור לאבני היסוד של השכלתו הארצי -ישראלית (אשכנזית...) צעירים יותר יימצאו עצמם משוטטים ב"סופר" תרבות ישראלית מהירה וזריזה כמעט כמו כל צלצולי הטלפון הסלולרי שלא מפסיקים להטריד את שטף העלילה.

מבחינה ספרותית הפרקים ההסטוריים איכותיים יותר, אולי בגלל המבט-לאחור יש לה לסופרת מרחב תמרון רב - החל מהשפה וכלה בעלילה עצמה שכמובן מומצאת. העובדות ההסטוריות הן רק הפיגומים השאר נתון לניחוש וכושר המצאה.

" המרחק" הזה מאפשר למחברת לעשות "סיבוב" הרבה יותר חד מאשר בחלק העכשווי של הספר הרי מה שמתרחש כאן ועכשיו הוא תמיד פחות פיוטי ויותר ישיר.

יש בספר מגמה לבסס את קיומה של שושלת נשים ישראלית -אשכנזית, שושלת שעוברת דרך שרה, רחל, דבורה בארון, מאניה שוחט, עטרה שטורמן סבתא של רעננה- צופקה- הגלילית השורשית וקצת מדי מחוספסת לטעמי, רוחמה אמה של רעננה, בנות דורה זרובבלה, יוליקה וחיה עד לרעננה של היום .... כולן מקצתן אמזונות ומקצתן נשים כנועות עד היום לא ברור להן מאיזה תפקיד הן נהנות יותר.

מגמה זאת מקבלת חיזוק בפרק האחרון של הספר בו השפה הופכת להיות כמעט מקראית ("כי בלילה ההוא תתהפך רוחמה על משכבה"..."יוליקה תיעור משנתה כשיכסיף בחלון"...) מזכירה קצת מגילה תנכית אולי את מגילת רות שגם תפקידה היה לבסס גנולוגיה מגילה מחזורית הנקראת כל שנה בחג השבועות.

.

אוסטרליץ מאת וו.ג. זבאלד

שם הספר מטעה מי שלא יודע עליו ולא כלום מייד משייכו לקרב "אוסטרליץ" המפורסם. ואכן כאשר המלצתי עליו בפני חברה ענתה היא: "ספרי היסטוריה לא מעניינים אותי"..... ואולי "טעות" זו היא בעצם מפתח להבנת הספר.

ז'אק אוסטרליץ היה בן חמש כשהוברח על ידי הוריו מפראג לאנגליה. הוא גדל בביתו של כומר בווילס –קיבל זהות חדשה וגדל ללא זיכרון של ילדותו המוקדמת. עלילת הספר מורכבת מפגישות בין ז'אק אוסטרליץ הבוגר שלימים נעשה היסטוריון של הארכיטקטורה ובין המספר. הסיפור שנודד בין עבר להווה טווה היסטוריה אישית ביחד עם מאורעות היסטוריים אמתיים.

נכון הוא שאין כאן סיפור אודות הקרב הידוע שהתרחש ב-1805 אבל בהחלט יש כאן סיפור סוחף ומרגש על הקרב הפרטי של ז'אק אוסטרליץ -מלחמתו האישית על זכות הזיכרון- לזכור ולספר את סיפורו האישי שהלך כביכול לאיבוד.

וו. ג. זיבאלד נחשב כאחד מהסופרים החשובים ביותר של תקופתנו כתיבתו היא היברידית משלבת טקסט ביחד עם מסות- כתיבה פיוטית- לוג מסעות -ביוגרפיה -היסטוריה ותצלומים שונים.

בספר הזה זיבאלד מטפל בנושאים החמים ביותר של זמננו – זכרון- זהות- גלות- שואה.

זיבאלד נולד בגרמניה אביו היה שבוי בצרפת וחזר הביתה בשנת 1947 אל בנו בן השלוש הוא לא דיבר על המלחמה –שיכחה ושתיקה היו חלק מחיי המשפחה רק שהיה זיבאלד בן 17 ראה לראשונה סרט תעודי על שחרור מחנה בלזן לפני כן לא ידע כלום על מה שקרה טרום 1945. גם יהודים לא הכיר- במקום בו גדל לא חיו יהודים. מאוחר יותר עבר לאנגליה שם חיי ולימד הוא התחיל לכתוב בגיל מאוחר ולטענתו מעולם לא הרגיש בבית הן באנגליה והן בגרמניה, שפת כתיבתו נשארה גרמנית את חייו גדעה תאונת דרכים טראגית.

מאחורי הקלעים של הספר מסתתרות למעשה 2 או 3 דמויות אמתיות, האחד הוא קולגה שלו והשניה היא אישה יהודיה אנגליה אותה ראה בסרט תעודי על חייה -היא סיפרה שהיא ואחותה התאומה באו לאנגליה בתקופת המלחמה וגדלו אצל כומר קלווניסטי מווילס. תאומתה נפטרה והיא ששרדה מעולם לא ידעה דבר על מוצאה.

זיבאלד אמר דבר חשוב על ספרות " זכרון הוא עמוד השדרה של הספרות . לדעתי זה ברור כשמש שאלה שאין להם זיכרונות או זכרון יש להם סיכויי טוב יותר לחיות חיים מאושרים יותר מאלה החיים עם זיכרונות. אך ברור הדבר שאין זה אפשרי."

"זכרון אפילו אם אתה מדחיק תמיד יחזור אל חייך מחדש בלי זכרון זיכרונות אין כתיבה. "

ואכן גיבור הספר נטול הזיכרון לכאורה מגיע לידי התמוטטות נפשית. הוא חייב לחפש את זהותו ואת עברו כדי שיוכל להמשיך לחיות .

הספר מעולה, ממליצה בחום לקרוא גם את ה"מהגרים" שלו. כל כך חבל שתאונה קטלנית גדעה את חייו בשיא פריחתו הספרותית.