הכנות לנדידה מאת רווה שגיא

ראיון עם הסופר

את הספר הכנות לנדידה אהבתי מאוד קראתי אותו בלהיטות – אומנם להיטות קצת מוזרה, מצד אחד משתוקקת לדעת את הקורה הלאה בסיפור ומצד שני נתקלת בקושי של קריאה ברצף בגלל האינטנסיביות הרבה של החומרים ממנו בנוי הספר. מה שריכך את התהליך היתה העובדה שבתוך גוף הסיפור שזורה נובלה נוספת (המשתמשת גם בגופן אחר) המפיגה את עוצמתו של הסיפור המרכזי.

הספר הוא קצר אך כמו שרונית מטלון כותבת עליו "פרוזה מיוחדת צלילות ונחישות סגנונית קול נקי ונדיר".

הסיפור המרכזי סובב סביב המספר או גיבור הספר המתמודד עם חייו בהווה ובאותה עת הוא מתבונן באלבום חייו, לשם הוא צולל לעתים כמעט טובע.

הוא מתבונן במערכת יחסיו עם אביו- הצפר וצלם- החולה בטרשת נפוצה, במעורבותו במחלת אביו עד כדי אובססיה, ביחסיו עם סבו שהתאבד, אמו המרוחקת, סבתו המקרבת וגם סוגר חשבון עם הקיבוץ בו גדל.

הנובלה הנוספת עוסקת בזקן הקיבוץ אברם, מערכת יחסיו עם משפחתו האישית (בנו אישתו) ועם משפחתו הקולקטיבית דהיינו הקיבוץ והאידאולוגיות שלו המתפוררות עם חלוף השנים.

את רווה שגיא פגשתי ממש במקרה – בתולעת ספרים – החלטנו להיפגש ולדבר קצת על הספר. לא רציתי שזה יהיה ראיון רגיל לכן גם לא הכנתי שאלות קונקרטיות המצפות לתשובות מסוג זה. המפגש היה יותר משאלות ותשובות שיחה על הספר בה אני זרקתי קצת הרהורים, כן לפעמים גם שאלות, ורווה סיפר בתגובה.

היה מאוד כיף ונוח לשוחח אתו על ספרו, שיותר ממרמז על כמה פרטים ביוגרפים חשובים בחייו.

עמוד הפותח של הסיפור הוא צילום. מי מצולם שם?

התמונה היא של סבי. לפני כמה שנים לקחתי מסבתא שלי צרור של כ-10 תמונות, קראתי את הכתוב בגב התמונות ( כמובן, רק מה שהצלחתי להבין כי חלק מהדברים נכתבו ברומנית) התמונות היו של סבא וסבתא שלי לפני עלייתם ארצה.

למעשה חיפשתי תמונות של סבי לפני התאבדותו, רציתי לגלות איזה סימן או רמז להתאבדות שתבוא מאוחר יותר.

הייתי בן ארבע עשרה שהתאבד – אני מצאתי אותו.

בשבילי הפרק הראשון של הספר הוא כמו פצצה, כאילו שאתה המחבר זרקת אותה לקורא שמאוחר יותר יתבקש לאסוף את הרסיסים. איך באמת התהווה הפרק הראשון.

הפרק הראשון היה בעצם תרגיל בסדנת כתיבה. הייתי אמור למצוא צילום ולכתוב עליו, מהתרגיל הזה בעצם צמח ספר- באותו הרגע נטשתי משהו שכתבתי במשך ארבע שנים והחלטתי שתרגיל זה יהיה תחילתו של פתיל. אהבתי את הפרק הזה כי הוא מתמקד בתמציתם ובדיוקם של דברים.

אז אולי למה שאני קוראת פצצה אתה קורא דיוק ותמצית הדברים. כמעט כמו סינופסיס. למעשה פרק זה מכיל את לוזו של הסיפור שיבוא מאוחר יותר.

נכון גם אני רואה זאת בצורה דומה, במיוחד נושאים כמו:

מערכת היחסים המשולשת בין סבא, אבא, ובן (שהוא גם מספרו של הספר- אגב, אין לו שם)

החלטתו של הבן להפסיק את השושלת "אתה בטח יודע שבגללכם אני לא רוצה ילדים. אני מוכן להקריב את עצמי על מזבח הפחדנות כדי לקטוע את שרשרת הדנ"א הזאת של הרס עצמי" (עמוד,8)

מחלתו של האב בטרשת נפוצה ומעורבותו של הבן במחלת אביו.

עולם הצפרות של האב – "חיות אתה דווקא אוהב, במיוחד ציפורים. התעלמת מאתנו, אבל מעולם לא החמצת ציוץ או רפרוף של כנף. ידעת להגיד בדיוק איזו ציפור עומדת עכשיו על העץ שמחוץ לחלון בלי להסתכל, הכרת את כל הקולות" (עמוד, 9)

עולם הצילום

נוכחותה הנפקדת של האם "זוכר את הפעם ההיא שאימא נסעה והיית חייב לקחת אותי אתך לצילומים" (עמוד,9)

בוא נדבר קצת על מערכת הזמנים של הספר. בתחילת הקריאה הייתה לי תחושה קצת מבולבלת של מתי בעצם קורים הדברים ולמי. אך ברגע שסיימתי את הקריאה נעלמה תחושת הבלבול לחלוטין – הכל היה בהיר הדוק מאוד ולא צף. איך זה קרה?

החומרים של הספר היו מוכנים בראשי כארבע שנים כך שהסדר של הדברים (עבורי) היה מאוד ברור.

מבחינה טכנית החלטתי לכתוב מתוך ההווה של שעת הכתיבה. לדוגמה מזג האוויר המתואר בספר היה באמת מזג האוויר ששרר בחוץ בשעת הכתיבה – ממנו הלכתי לזיכרונות. לכן לכאורה זה נראה שאין סדר לזיכרונות. הטריגר היה תמיד ההווה, ולא סדר כרונולוגי של חייו והתבגרותו של הגיבור. בערך כמו פזל שבסוף הראה את התמונה השלמה אותה רק אני ידעתי.

הספר יותר מנוגע באומנות הצילום. רציתי מאוד שנדבר על כך, אתה הבאת את הספר של רולאן בארת "מחשבות על הצילום" ספר אותו קראתי גם אני, אך במחשבה נוספת אנחנו מחליטים על זניחת הרעיון של דיון פילוסופי בנושא, פוחדים מהתפזרות יתר. אני מבקשת שתדבר על נושא הצילום כפי שהוא מתבטא בספר עצמו.

כמו שכבר הזכרנו, תחילתו של הספר בצילום. צילומו של הסב.

בנו של הסב הוא צלם. נכון הוא שהוא מצלם ציפורים כחלק מעבודתו כדי לתעדם, אך יש לו גם תקופות אחרות אמנותיות וניסיוניות יותר כמו צילומי חלקי גופו, כמו שהמספר מוסר לקורא "צילמת את הגוף שלך בעדשת מקרו לתקריבים. חתיכות עור. אני חושב שזה חלק מעורף שלך עם הקמטים והשערות. אני מנית שצילמת את התמונות בעזרת חצובה, הן ברורות וחדות. זה, אני חושב שזה המרפק המחוספס עם קשקשים של עור מת, נראה קצת כמו לטאה או נחש."(עמוד 124)

הבן (המספר) לומד על אביו דרך התמונות " ופעם כשחיטטתי לך במגירות מצאת תמונות של נשים ערומות שצילמת הכרתי אותן. אחות של ילד שלמד איתי, ומישהי שעבדה אתך, אימא של ילד אחר מהכיתה. יכולתי לנחש שהסיפורים עליך נכונים. היית ציפור משונה, קוקייה המטילה את ביציה בקנים של זרים. כשהסתובבתי עמדת מאחורי, לקחת את התמונות מידי וסגרת את המגירה. אמרת שמה שאימא שלי לא נותנת לך אתה מקבל במקומות אחרים". (עמוד 14) .

שפתו של המספר היא שפה צילומית התיאורים מאוד ויזואליים. כאילו שלוקחים נוף והופכים אותו למשפט. "מעל ההרים של רמת-מנשה נבלעת השמש בעננים. אורות היישובים הסמוכים מכפילים את עצמם על קו המים המצחינים. אני מניע את המכונית וממהר לשוב. לא הייתי רוצה להיות כאן בחושך לבד".(עמוד 37).

התקשור של האבא לעולם אינו וורבלי- לא דרך מילים- אלא דרך עדשתה של המצלמה, הבן שחובר לאביו במסע צילומיו גם הוא, לומד את "השיטה", ואף מכונן את מערכת יחסיו עם האב דרך עולם זה של צילום, הסרטה, והעתקה .

מה זה בעצם תקשור דרך עדשה?

זה כמו להגיד אני לא אקטיבי עומד מהצד מתבונן בוחן את המציאות שמסביבי ורק אז מחליט.

זהו סוג של תקשורת שהועברה מהאב לבן, סוג של התבוננות. אני במסיבה עומד בצד ומסתכל – אמנם בצד אך מעורב במה שקורה.

ראייה צילומית שכזאת היא גישה קצת פסיבית שלא מתערבת יותר מדי בסביבה, כמו צלמי הקרב. הם לא משתתפים אמתיים במלחמה הקיימת סביבם אבל מתבוננים מהצד ומתעדים אותה.

רק בסוף הספר מניח "הצלם" את מצלמתו ועוזר לפצועים – הבן לוקח כמעט חוטף את אביו על גבו מבית החולים אנחנו הקוראים לא יודעים לאן אבל הגיע הזמן שלו של הבן לפעול.

אני רוצה לצטט את קטע החטיפה של האב מהספר. הוא באמת מזכיר לי קצת את הסיפורים ההרואיים המלחמתיים בקטע של הצלת הפצוע.

"אני בוחר נתיבים חשוכים בדרכים עקיפות לחניה ומשאיר אותך בסמוך למדרגות. אני רץ להביא את המכונית, משאיר את המנוע פועל ואת הדלת פתוחה. אני משעין את הגוף שלך על כתפי, סוחב אותך במדרגות. מתי נעשית קל כל כך?

אני מושיב אותך במושב האחורי. הגוף שלך נאנח כשאני קושר סביבו את חגורת הבטיחות. אני מוריד את החלוק, מנגב את הזיעה והגשם מהפנים שלי ושלך וזורק אותו לשיחים. אנחנו מתקרבים למחסום בשער והוא מתרומם. השומר יושב ורואה טלוויזיה, החלונות של הבוטקה מכוסים אדים והוא אפילו לא מסתכל.

אני לוחץ על הגז, לא חזק מדי, פונה בכיוון הירידה הגדולה ואז מצמיד את הדוושה לרצפה. אנחנו שוב ברנו ארבע שלך, חופשיים כמו ציפור, נוסקים אל העמק".

אמנם האפרוח מגן על הציפור אבל בכל זאת נראה לי שהמשפט הלקוח "ממקבת" של "שקספיר" מתאים כאן לציטוט:

"הקטנטנה בצפרים, תלחם ינשוף על אפרוחיה שבקן"

כאן גם בחר רווה שגיא לסיים את ספרו. לא יכול להיות יפה מזה.

שם הספר הוא "הכנות לנדידה" למה?

כוונת השם היא בעצם הכנתו של האב (החולה בטרשת נפוצה) למעבר – לבית סיעוד או למוות.

זהו למעשה מצב של נדידה . או הכנות לנדידה. כמו כן הבן מוצא עצמו מתרוצץ אפילו נודד כל הזמן בין ביתו שלו ברמת גן לביתו של האב בקיבוץ. וכמובן גם נדידת הזיכרונות שהיא תוצאה ישירה למה שקורה לבן בהווה. כל סיטואציה עכשווית מחזירה אותו לזיכרון מהילדות הוא נודד בין הזיכרונות.

אצל הציפורים ההכנות לנדידה מתבטאות על ידי אכילה מרובה, "הן נכנסות לכושר" ומתארגנות בלהקה.

רווה שאביו האמתי הוא גם צפר מספר לי שכילד הוא גדל לפי לוח שנה שונה משאר הילדים. לוח השנה שלו התווה על ידי זמן נדידת הציפורים. כמו אצל אביו האביב התחיל במשפחתם כבר בתחילת פברואר לפי עונת נדידתם של הציפורים. אצל שאר חבריו חגיגת האביב התחילה רק בפסח.

בתוך הספר שזורה נובלה בשם עונת מעבר מהי עונת מעבר מאין לקוח שם זה?

הנובלה היא בעצם אתנחתא בין הפרקים המאוד אינטנסיביים. כמו עונת מעבר שקצת מרככת את בואה של העונה הבאה הסוערת יותר. כך גם כאן ריכוך לפני הפרק הבא הסוער יותר.

חוץ מזה כתבתי את הספר בסוף ספטמבר שהוא חודש מעבר ואז גם שמעתי את צרוף המילים (בהקשר לאופנה)- שממש צלצל מצוין, אהבתי את צירוף המילים ומזה באה בחירת השם.

הספר מציע יותר מביקורת- ואגב בהומור רב- על המבנה החברתי של הקיבוץ ממזכיר הקיבוץ דרך הוועדות השונות שמתפקדות קצת כמו משטרה אני לוקחת את החרות לספר על כך מנקודת ראותו של המספר.

מזכיר הקיבוץ-שאינו חביב במיוחד על המספר- דמות כמעט מיטית בהיסטוריה הקיבוצית מתואר כך : " מזווית העין אני מבחין בדמות הקרבה לעברי, מזכיר הקיבוץ בא לבדוק את השטח. מישהו בטח ראה אותי בגינה ולא ידע מי אני. הוא מזהה אותי ושואל מה שלומך ומה שלומי בחוסר עניין, סוקר את הגינה והבית שאולי יתפנה בקרוב. הוא מסוג הגברים שהתחת שלהם הולך וגדל ככול שהם מזדקנים, במקום להצטמק, עודף אסטרוגן, אני חושב לעצמי" (עמוד 35).

או בעמוד 45 " הגיעו אלי היום חברי ועדת אבלות וכלולות נכנסו, התיישבו, שתו קפה שבישלתי להם, דפדפו בספרים, הביטו באוסף החרבות והסכינים ולבסוף שאלו מה ארצה שיכינו. את הארון אתה יודע, בונים כאן בנגרייה. לא משהו מיוחד, עץ סנדוויץ' אם זה באמת מעניין אותך. בעניין הכיבוד נצטרך הערכה של כמות האנשים שאתה חושב שיגיעו".......

גם וועדת הסמים נכנסת לאקשן היא יוצרת קשר עם האימא שמתקשרת מייד למספר ואומרת שהוועדה התקשרה אליה ואומרים שהם יודעים מה שהוא עושה שם בבית – השכנים התלוננו על הריח.

רווה נולד ב- 1972 וגדל בקיבוץ גבת. מה אתה מרגיש שאתה מבקר בקיבוץ בו גדלת?

שאני חוזר לקיבוץ אני לא חוזר לבית פרטי שלי או לחיק משפחה. אני חוזר למן הוויה קולקטיבית ששייכת לכל הקיבוץ. בנוסף, יש תחושה שהאנשים מסתכלים עלי כמו הילד המופרע, זה שבגיל 14, מצא את סבו המת בא לבקר, מראה את עצמו.

ושוב אני לובש את תחפושת הילד המופרע שתלויה בשער הקיבוץ .

איך התייחסו הוריך לספר?

אבא שלי מאוד דאג לאימאג' שלו ואמי קיבלה זאת כיצירה ספרותית . למרות שבחיים היא מאוד רגישה לענייני תדמית דומה לאימא בספר.

היכן הוא הצד הנשי של הספר?

הצד הנשי לא דומיננטי להפך במקומות רבים יש לו תפקיד מרכך – למשל הסבתא החמה שכל הזמן דואגת לאוכל או מציעה לבן נכדה לטבול את כפות רגליו בקערת המים אותה היא מכינה לעצמה.

גם דמותה של אשתו השתקנית של אברם (מהנובלה השזורה בספור המרכזי) מעידה על הרבה רכות ואינטימיות.

עטיפתו של הספר מזכירה תשליל. נגטיב של נוצה או כנף ציפור עליו יושב או מתלבש פס נייר נוסף, מעין חגורה שעליה תמונה צבעונית של התשליל לאחר פיתוחה.

בעת קניית הספר לא זיהיתי את פשר הכריכה, הדבר התחוור לי תוך כדי קריאתו ושימת הדברים בקונטקס המתאים. ממש כמו בכל צילום אחר- הוא מובן רק במקום אליו הוא שייך. אהבתי את העטיפה בשל הדקורטיביות שבה עכשיו אוהבת אותה בגלל הסיפור אותו היא עוטפת .