THE PEPPERED MOTH

"מודד מפולפל" מאת מרגרט דראבל

“מודד מפולפל” הוא סוג של עש אשר שינה את צבעו מלבן לחום.

שינויים בצבע כחלק מתהליך אבולציוני לא מעוררים תמיהה אך המקרה שלפנינו הוא נדיר מכיוון שהתרחש תוך זמן קצר ביותר ( פחות ממאה שנים), תופעה כשלעצמה מאוד יוצאת דופן בטבע.

מה למעשה קרה כאן, העש בהיר הצבע הכמעט לבן חיי על גזעי העצים שהיו גם הם בהירים וכך חלה התמזגות בין צבעו של העש וצבעי הטבע, כך גם נוצרה הגנה טבעית מפני המזיקים השוחרים לטרף.

באה לה המהפכה התעשייתית וכמו תמיד הטוב מגיע ביחד עם הרע פיח הצטבר וכיסה את גזעי העצים , שינה את צבעם לכהה יותר כך שלעש כבר לא היתה הגנה טבעי או הסוואה הוא נותר בהיר וחשוף לטורפים.

העשים כמעט ונכחדו אך מי שנטרפו פחות היו הפרטים הכהים שבאוכלוסיה, ואלה העמידו יותר ויותר צאצאים כהים, עד שבסופו של דבר נוצר זן חדש כהה המותאם לצבעי גזעי העצים המלוכלכים זן אשר שרד והמשיך להתרבות.

ומה עניין הסבר טרחני זה לסיפור שלנו או לספר שלנו? בעצם רק המטפורה הקשורה בו - כדי להמשיך הלאה ולשרוד צריך להשתנות וגם לדעת איך להתאקלם בסביבה חדשה ומתחדשת.

מטפורה שתשמש את מרגרט דראבל כ"שתי" של המארג הסיפורי הזה. יש גם"ערב" אך על זה מאוחר יותר.

*

"קריסי סינקלר" אחת מגיבורות הספר שואלת את עצמה, האם כל האמהות הן נטל כבד לבנותיהן? כמו אבות לבניהם.

קריסי"עשתה" מילדות ביתה ("פארו גולדן") סבל וכאוס ויום אחד היא תצטרך לתת את הדין על "פשעי אמהות" אלה.... כל יום היא חושבת על פארו לפעמים היא תוהה האם היתה צריכה להביא יותר ילדים לעולם כדי לפזר את אהבתה ורגשי האשם שלה. פארו מצליחה בחייה, היא כותבת לעתון מדעי על דטרמניזם אבולוציוני, היא יפה, צעירה ומוכשרת ויכולה להגיע רחוק. אין לרגליה "כפכפי עץ" או שלשלאות סביב קרסוליה. אך האם הגנטיקה התורשתית של קריסי ומשפחתה יתבעו גם אותה, את פארו? ממשיכה קריסי לתהות?

מטען גנטי זה, הוא ה"ערב"..

ציר הספור חג סביב 4 דורות של נשים אלן, בטסי, קריסי ופארו. ארבע דורות של נשים הנושאות מטען גנטי מיטוכנדרי זהה. כל אחת משתנה קצת בהתאם לזמן ולסביבה אך הגרעין אותו גרעין. הן חולקות את הדנ"א המיטוכונדרי העובר בתורשה דרך האמא.

אותו הדנ"א שבזכותו נתן לשחזר אילנות יוחסין אמהיים – אילן יחסים המשקף בדייקנות רבה את הקשרים הביולוגים של עברנן.

(ראה ספרו של בריאן סייקס "שבע בנות חווה" – סייקס, פרופסור לגנטיקה באוקספורד אנגליה חקר את המסר החבוי בדנא המיטוכנדרי העובר דרך האם לבנותיה ובניה – מעין מסמך העובר מדור לדור- הוא הגיע עד שבע אמהות קדמוניות ומהן אל חווה האם הראשונה)

מהותן של 4 נשים אלה מורכבת מאותן החומרים – כל אחת שואפת להגיע רחוק יותר מאמה. כל אחת מהן רוצה לשנות את צבעה כמו המודד המפולפל ולשרוד בדרכה העצמאית שלה- האם שינויי הצבע יהיה באמת כל כך מהותי? הרי הדנא אותו החומר הבסיסי חיי ונושם בתוכן מי ינצח? המטפורה של העש או הגנטקיה?

נראה שגם מרגרט דראבל מחברת הספר לא בטוחה בתשובה (האם יש כזאת?) השאלה נשארת פתוחה- והקורא צריך להתמודד גם עם זה. למרות האזכורים המדעיים הרבים בספר אין להבהל מזה לבו של הספור עדיין נעוץ בדמויות (רובן נשים) מערכות יחסים משפחתיים ותהליכים רגשיים רבים.

בסי באוטרי נולדה בעירת כורים מפוחמת (תחילת 1900) בשם "בריזבורו" בדרום יורקשיר. ילדה מחוננת המייחלת לשנות את גורלה לעזוב את המקום לתמיד להמשיך ללמוד ולהיות שונה מאמה אלן ומאחותה דורה.

בסי היא אנטיתזה של המקום השחור והמלוכלך הזה, היא בהירת עור וחולנית צבעיה אינם תואמים את אלו של סביבתה ? היא כמעט ולא שורדת ( תהליך של ברירה טבעית?) מגפת האינפלואנזה שבאה בתום מלחמת העולם הראשונה היתה קרובה לקטול גם אותה.

היא מצליחה לשרוד אך השאלה היא איך.

מה קורה לסיפור שלה? למרות השינויי בסגנון חייה, לימודיה בקמבריג', נשואיה לחבר ילדות משפטן במקצועו היא הופכת להיות עקרת בית ממורמת, אגרופובית, בעלת התפרצויות הסטריות ודכאונית. התאור "מפלצת דומסטית" הולם אותה.

בתה של בסי, קריסי סינקלר כמו אמה לפניה, רוצה לברוח מביתה ומגורל אמה ואכן נפתולים רבים לחייה,

היא לומדת ארכאולוגיה בקמבריג', מתחתנת באופן מהיר ומפתיע עם ניק גולדן השתיין רודף הנשים,

ויולדת את בתה פארו בגיל צעיר מאוד .

שמה של פארו לקוח מהאיים הדנים בשם שם השתתפה קריסי בחפירות ארכיאולוגית. (מרגרט דראבל אינה שוכחת להפגיש את הגנטיקה עם הארכאילוגיה) חייה של קריסי ממשיכים להשתנות ואחרי גרושיה היא "מתבייתת" בצורה הכי אנגלית שיש נשאת לאיש אקדמיה וגרה בבית כפרי בין טפטים ורהיטים אנגליים טיפוסיים... האמנם היא מתאימה לשם?

בתה פארו גולדן נכדתה של בסי נינתה של אלן מתחקה אחר אילן היוחסין של משפחתה , היא חוזרת אל המקורות כדי לחשוף את המטען הגנטי של עצמה ומשפחתה – עד לאן היא תגיע?

אפילוג הספר מגלה שסיפורה של בסי מבוסס על אמה של מרגרט דראבל כפי שהיא ראתה או רואה אותה. ספר זה הוא על אמי קתלין מארי בלור אבי נפטר בדצמבר 1982 ואמי באפריל שנתיים אחריו. אחרי מותה כמה חברים הציעו לי לכתוב עליה ספר. "השתמשי בדם אמך כדיו" ..... ייעצו לי, חברי הסופרים, אז ניסיתי אבל זה לא היה קל. אולי הייתי צריכה לכתוב עליה בצורה יותר ענינית משהו כמו תולדות חיים זכרונות ביוגרפיה אבל זה מה שיצא לי.

אני מוצאת עצמי קשה קשוחה אכזרית ובקורתית כמו שהיתה אמי. היא לימדה אותי את השפה הזאת. דרך אחת לברוח מהטון הזה היא דרך קומדיה אבל אין לי את הכשרון לכתיבה שכזאת ואמי לא היתה דמות קומית היא גם לא היתה מצחיקה, אמי היתה מאוד אינטליגנטית כעוסה מאוכזבת ומניפולטיבית אני לא בטוחה אם אפשר למצוא את הטון הנכון בו יש לתארה.

מעולם לא ביקרתי במקום בו היא גדלה פעם ראשונה שהייתי שם היה עם דודתי אחרי מותה של אמי.

דודתי אהבה את העיר למרות שגם היא עברה לגור במקום אחר.

כתבתי את הספר כדי להבין את אמי – אמי לא היתה כל הזמן חרדה ולא שמחה כמו שתארתי אותה היתה לה יכולת לשמוח, הייתי צריכה לקחת אותה אתי לקרוז באניית נוסעים ניסיתי אבל נכשלתי חסר לי האומץ של קריסי.

כמו אמי וסבתי לפני גם אני לא יכולה לשיר – אבל פארו גולדן כן יכולה קולה הנפלא והבהיר ישטוף את העמק...

למרות שאין מרגרט דראבל מפצחת את הדילמה בה היא נאבקת במשך כל הספר (גנטיקה או סביבה והשרדות) האפילוג הזה מסיים את הספר בנימה אופטימית – פארו יכולה לשיר למרות הכל.