"שליטי ואדוני"' מאת טהמינה דוראני הוצאת כנרת.

"שליטי ואדוני" נקרא כמסמך או כתעודה אישית ולא כפרוזה, כך גם הוא נבחן עבורי, ובתור שכזה בהחלט שווה לקרוא אותו. הספר נכתב בשפה ישירה בלתי מקושטת, קצת רזה, אך בהחלט לא שדופה . זהו סיפורה האישי של המינה הנשזר ביחד עם סיפורה החברתי והמדיני של פקיסטן המודרנית המתהווה אחרי 1947.

ואולי כאן המקום להזכיר כי פקיסטן אמנם מקבלת את עצמאותה מעול הבריטים בשנה זאת, אך בנוסף היא נפרדת מהודו ומאששת את הווייתה כמדינה מוסלמית. פקיסטן ידעה בעבר תהפוכות רבות. שליטים רבים אחזו באזור- איראנים, יוונים, שבטי ההונים, אפגנים, הודים, וכמובן השלטון הבריטי שארך כ- 99 שנים משנת 1848 ועד עצמאותה. למרות כינונה כמדינה עצמאית יש לציין שהיא ממוקמת גאוגרפית בלבו של אזור חסר מנוחה מבחינה חברתית ומדינית. הקונפליקטים הקשורים ביחסיה עם הודו בעיות כמו: קשמיר, בנגלדש, ומלחמת האזרחים באפגניסטן, ממשיכות לפעפע לתוך תוכה של המדינה הצעירה ולזעזע אותה.

טהמינה נולדה למשפחה השייכת לעילית הפקיסטנית. משפחתה אמידה, אמנם מוסלמית, אך מחקה את אורח החיים של האנגלים שלטיהם הקודמים.

טהמינה נטמעת בתוך מערכת משפחתית בה האם היא דומיננטית, המתייחסת לבנותיה ברודנות ובחוסר שוויון. הפרד ומשול היא משנתה הסדורה. טהמינה נמצאת בקטגוריה של הלא מועדפת, בעיקר בגלל צבע עורה הכהה. מסתבר שבחברה הפקיסטנית יש עדיפות לנערות בעלות עור בהיר. סיכוייהן להינשא טוב יותר וזה כמובן ייעודה החשוב ביותר של האישה בחברה זו. שידוך טוב אומר את הכל, ממעמד חברתי, כלכלי, לעתיד ילדיה ואף שיפור רמת החיים של הורי הכלה.

טהמינה נשאת לבעלה הראשון כשהיא בת 16 יולדת לו בת (טניה) .בהיותה בת עשרים היא פוגשת את מוסטפה קאר המשנה את חייה לעד. היא מתאהבת בו כמו שרק צעירה בת גילה יכולה להתאהב (הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה ונשוי לשרי אשתו החמישית).

מוסטפה קאר מושל מחוז פנגאן הוא איש כריזמטי ויפה תואר. מחוזו הוא המחוז הגדול ביותר במדינה ונשלט על פני גחמותיהם של השליטים הפאודלים החולשים על שטחים עצומים ועושים בנתיניהם ככל העולה על רוחם. המחוז הוא בעל השפעה גדולה בממשל הפדרלי ולכן תפקיד המושל או השר הראשי הוא תפקיד בעל חשיבות רבה.

מוסטפה בא מרקע חברתי שונה ממשפחתה של טהמינה. משפחתו כפרית ששלטה באריסיה במשך שנים רבות, כל מנהגיהם בנויים על פי מסורת פאודלית פרימיטיבית זאת. כך גם יחסיו עם נשותיו אשה אינה יכולה להתפתח אלא בכיוון שהוא בוחר, לחשוב משמעו פשע שגורר אחריו עונש, הוא מעצב את ערכיו על פי כור היתוך ביניימי שבו מעורבים איסורים ,אמונות טפלות, ואגדות על אודות "האישה הטובה." בראש רשימת הערכים נמצא תפקידה של הרעיה. על פי המסורת הפאודלית האישה מתחייבת בכבודה לנהוג בהתאם לדרישות בעלה. האישה היא כמו "האדמה של הגבר"(עמוד111).

הפאודל אינו אוהב את "אדמתו" אלא לתועלתו האישית אם היא עקרה הוא מזניח אותה. ה"אדמה" היא עדות חיה לשלטון יוקרה וקניין.

טהמינה הצעירה ממוסטפה בשנים רבות נכנסת לגוב הארי – היא אשתו השישית, מסכת היחסים עמה אינה שונה מיחסיו עם שאר נשותיו, הוא האדון הפאודל והיא הואסל. מכות והשפלות הן מנת חלקה היומית של טהמינה " לא עובר יום ללא מכות מסיבה זו או אחרת"(עמוד110).

חייה הם חיים מפוצלים כמעט סכיזופרנים. כלפי חוץ היא עומדת לצד בעלה הבונה את עצמו פוליטית ובביתה פנימה היא עוברת מסכת השפלות וייסורים. בנוסף היא מבודדת ממשפחתה החיה בלונדון שנים רבות.

לאור המהפכה הצבאית (שבראשותו של גנרל זיאה) בורחת משפחת קאר ללונדון, שם גם חל פיוס זמני בין טהמינה לבין הוריה. מוסטפה מארגן את מפלגת הגולים למען שחרור פקיסטן ממשטר הגנרלים.

בבית הכל ממשיך כרגיל, השפלות ומכות ביחד עם המאמצים להצפינם מאחורי דלתיים סגורות דבר שעולה לטהמינה בבריאות נפשה. גם בחזיתה של המשפחה המורחבת היא לא רווה נחת, אמה ממשיכה לנהל את החצר ביד רמה ומניפולטיבית למרות שפעמים רבות בורחת טהמינה לבית אמה (מחוסר ברירה) נשאר בית זה כמשענת קנה רצוץ.

טהמינה שבינתיים ממשיכה ללדת ילדים למוסטפה, מהלכת בעולם הזה כרוח רפאים מעין "נוכחת נפקדת".

ארבע פעמים היא מנסה לעזוב אותו, שלוש פעמים חוזרת עד לפרידה הסופית והמוחלטת. אך עד שזה קורה יש הרגשה שהקורא מצטרף לטיסה מסחררת (ובחינם) במטוס ללא טייס. הבעיה היא שלטיסה מצטרפים גם 4 ילדים קטנים.

אך אם במישור הבין אישי לוקח לטהמינה הרבה זמן כדי לצאת ממסכת יחסיה החולניים עם מוסטפה הרי שיאמר לזכותה שבמישור הפוליטי היא לא מפסיקה לפעול ומעצבת את דמותה כמדינאית ולוחמת חברתית. כמו נשים אחרות באסיה בכלל ובתת היבשת ההודית בפרט, קמו נשים אמיצות שיצאו מבעד לצללים ולקחו על עצמן משימות מדיניות רבות. במרבית המקרים כניסתן למערכת הואצה בגלל מעשי אלימות ופורענויות. אינדירה גנדי, קורי אקינו, ובנזיר בוטו נכנסו לנעליהם של אביהם או אחיהן שהפסידו חייהם במערכת הפוליטית האכזרית. כך גם מאסרו של מוסטפה מאפשר לטהמינה לצאת מן הצל אל האור והיא נעשית כדבריה "חיה פוליטית". היא מארגנת במרץ רב כנסים, הפגנות, פגישות חשאיות עם גנרל רחמן יד ימינו של זיאה.

היא בתנועה מתמדת, כבר אינה הרובוט המתוכנת או אדמתו של הפאודל. היא פועלת באופן עצמאי –

נישואיה מסתיימים והיא חווה על בשרה את ההידרדרות החברתית הממתינה לאישה גרושה , טהמינה נלחמת גם על זכותה להחזיק את ילדיה וזוכה גם במאבק זה.

הספר פורסם בפקיסטן בשנת 1990 וזכה לביקורות שליליות ביותר אך איש לא הטיל ספק בנכונות העובדות. את הספר היא מסיימת ב: " באחד הימים הוא (מוסטפה) אמר לי: טהמינה, אין לך זהות משלך, עלייך להציג את עצמך כאשתו לשעבר של מוסטפה קאר. ואני לא התאפקתי ועניתי לו: מוסטפה, בקרוב יכיר אותך העולם כולו אבל ורק כבעלה לשעבר של טהמינה דוראני"

טהמינה דוראני, חייה בלונדון וממשיכה לפרסם ספרים, ולהיות פעילה למען נשות ארצה.